יום שני, 28 בנובמבר 2011

הפלא ופלא, יש ספוג פלא!

האמת?
אני תמיד סקפטית כשאני קוראת את ההוראות וההבטחות על אריזות מוצרי הנקיון.
אני לא מאמינה שאבקות הכביסה מורידות את כל הכתמים,
אני לא מאמינה שהן מוציאות את החולצות לבנות לבנות כמו חדשות בחנות,
אני לא מאמינה לפרסומת שרואים את הבחורה עושה ספונג'ה עם בגדים אלגנטיים ובשמחה (כאילו למה היא שמחה, היא עושה ספונג'ה, אני הייתי בוכה),
אני לא מאמינה להבטחות של החומרים שמנקים את השטיחים,
אני לא מאמינה להבטחות של אף אחד, ניסיתי, לא הלך, בשבילי לא עובד.

יש מנהג פולני שסבתא שלי מקפידה עליו לפחות פעם בשנה, מנהג עתיק יומין, שעובר מאמא לבת ומדור לדור:
"שטיפת קירות".
לפני פסח, סבתא שלי מקפידה לשטוף ולקרצף את הקירות, היא טוענת שככה הבית מתאוורר.
אני טוענת שהבית מתאוורר נפלא כשאני מזמינה צבעי פעם בשנה שצובע את הקירות וזה עובד ממש כמו שטיפה.

יום השנה הגיעה, ואיתו הצבעי,
הוא סתם את החורים בקיר- ניסיתי לדפוק מסמר, חצי קיר התפורר,
הוא סייד את החדר של הבנות שהדביקו מדבקות שלא מורידות קיר- ניחשתם נכון- המדבקות מורידות לא רק חלק מהקיר, אלא את כולו- עוד הבטחה שלא ממומשת מצד היצרן...
והעיקר- צבע את כל טביעות האצבעות החמודות במדרגות, בסלון ובמקומות אסטרטגיים אחרים בבית.

אך אוי ואבוי,
יום אחרי
הגיע הקונדסון
והחליט לבטא את הצד האומנותי שבו, איפה אם לא על...

הקיר ! !

הוא מצידו טוען כמובן, שזה לא הוא צייר, זה חבר מהגן. (כאילו...)

מה עושים?
מה עושים?

ואז נזכרתי שקניתי עוד הבטחה שלא מומשה עד היום מהסופר- ספוג הפלא.

טאדאם

ההבטחה קוימה!
אמנם הורידה גם צבע מהקיר, אבל הורידה גם את העט, אז אני לא קטנונית...

ומאז עם הספוג אני מנקה את ספות העור, את הכיסאות האפורים הלבנים של הילדים,
נשאר לי לבדוק רק איך הוא מוריד כתמים מהבגדים!

ההמלצה שלי:
קנו ספוג פלא, והרבה!


יום שני, 7 בנובמבר 2011

מה בסך הכל בחורה טובה מבית טוב רוצה?

בחורה טובה רוצה למצוא בן זוג אוהב,
לגדל ילדים בשמחה ובבריאות,
עבודה טובה ומספקת,
חיים מאושרים,
נכון?
ובכן, הבחורה הזאת רוצה גם אוכל, ואם אפשר גם הרבה.
וכדי שאותה בחורה (שלא נציין את שמה כרגע) תוכל לאכול ברחבות, בלי הרגשה של פרה, היא לובשת שמלות כיפיות וטיפה רחבות (איזה מזל שזה באופנה עכשיו)
רק חבל שיש נשים, שמודעותם לאופנה לא חזקה, שעדיין מחזיקות בדיעה ששמלות רחבות נועדו להריון.
תעשו אחד + אחד
ולאיזו מסקנה הגעתם?


טוב נו, בלי רמזים
הייתי באירוע בערב,
אחרי ארוחת הערב עם הילדים וסיום השאריות (כי חבל לזרוק לפח את הקשה של הלחם, את שארית המעדן, את ממרח השוקולד ועם עוגת השוקולד שנשארה משבת),
אחרי יום שלם שלא אכלתי (שמתם לב איך אני מכינה את הקרקע עם שלל תירוצים?)
אני בתמימותי לבשתי שמלה אופנתית חמודה טיפה רחבה, כדי שאוכל לנשום (שוב תירוצים)


באירוע המדובר, ניגשת אלי גברת נחמדה (נחמדה ברצינות, לא במרכאות)
מחבקת ומנשקת
שואלת לשלומי ולשלום הילדים
מצביעה פעם אחת על הבטן
שואלת לשלום יד ימין
מצביעה שנית על הבטן ואף מוסיפה הנהון מבין
ואני במבט ידעני (זאת אומרת מבט טיפשי שלא קולט) מחייכת ושואלת לשלום ילדיה
לשלום בעלה
ומתעניינת בהכנות לאירוע המשפחתי הקרב ובא אצלם במשפחה
וההיא שכבר קצה ברמזים, מכריזה בגאון
 "בשעה טובה"
ואני בתגובה המומה, מתחילה מרוב מבוכה להקרע מצחוק, ובין גיהוק אחד לשני שואלת אם היא חושבת שאני בהריון
וההיא עונה- כן, "אני מרשה לעצמי להגיד בשעה טובה כי כבר רואים, מה, את לא?"
וכך לראשונה בחיי הזדמן לי להגיד את המשפט ההזוי ביותר, שלא חשבתי שיעלה על דל שפתי:
" אני לא בהריון, אני סתם שמנה"
ואז נופל לי האסימון סופית ואני מגיעה למסקנה המתבקשת- מנוי למכון לא מרזה/מחטב בלי להגיע פיזית למכון.
מודה שלקח לי זמן להגיע למסקנה, אבל בסוף זה נקלט.


ואחרי מקרה כזה, תגידו, איך אוכל להרשות לעצמי לאכול?


ישבתי ערב שלם עם פה סגור הרמטי
וריירתי מבפנים...
אוי, כמה שרִיָירְתי...


מאז עברו כבר יותר משבועיים, אין יותר לאכול שאריות של הילדים, אני מנסה לחזור לכושר, אבל הרגשת הריור עדיין בעינה. (והמנוי למכון נשאר מנוי בלבד, אני לא עד כדי כך נואשת- שיחשבו שאני בהריון- אז מה?)


מה הפדיחה שלכם? מחכה לקרוא סיפורים עסיסיים שלא ארגיש לבד במערכה!

LinkWithin

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...