מזל שאבא שלי זרק עלי צלחות וגרם לי לשאול שאלות (ועוד יותר מזל שיד ימיני ידע את התשובה)

כדי להכין אותי לחיים  ש"בחוץ", אבא שלי נהג להעביר אותי אימונים במשך שנות ילדותי, חלק מהאימונים כללו בין היתר זריקת צלחות, נשמע מוזר, לא? בזמן שהכי לא הייתי מצפה היה קורא לי "עינת, תפסי" (לרוב זה היה נשמע "עינתפסי" ) תוך שהוא זורק באויר צלחת כמו שהיתה פריזבי, הכל כדי לבדוק ולאמן את הרפלקסים שלי, השד יודע למה (באמת מפליא ששירות הרווחה לא נכנס אלינו הביתה...)

מיותר לציין שצלחות, כוסות וקערות נשברו, והרבה, אפילו צלחות קורנינג שאמורות להיות חסינות משבירה נשברו, אבל האימונים עזרו!

היום אין סיכוי שמישהו או משהו יתפוס אותי לא מוכנה, רק קוראים לי ואני בתנוחת תפיסה.

אבא שלי ניסה גם לאמן אותי במשחקי מחשבה, אבל כאן אפעס, הוא נחל כשלון ובגדול, אם יש משהו שאני לא מסוגלת לעשות זה לנחש ב-21 שאלות מה הוא מחזיק מאחורי הגב, או על מה הוא חושב .

יום אחד הוא אמר לי שיש לו מתנה מעולה בשבילי, אבל כדי לקבל אותה אני צריכה לשאול שאלות, לייתר דיוק 21 שאלות.

גם בחמישים שאלות לא הצלחתי.

הגיע יד ימיני ותוך 5 שאלות גילה מה זה(!!), איזה מזל שאנחנו משלימים אחד את השני...

כל זה היה לפני שלוש שנים, והמתנה היתה ספר, ולא סתם ספר, אלא ספר סופר מתוק!

ומאז אני מכורה, מכורה לבצק סוכר!

האתר של טל צפריר(קישור)

מאז, בכל הזדמנות שאני יכולה אני נהנית לאפות ולפסל בבצק הסוכר, לתת מתנות או סתם לפסל בשעות הקטנות של הלילה דמות זו או אחרת...

חברת ילדות שלי מתחתנת השבוע, חברוּת שעברה עליות (בעיקר) ומורדות במשך 20 שנה.

לשבת כלה שלה הכנתי לה מתנה קטנה, טעימה ומתוקה אבל הפעם עם שינוי קטן- במקום עוגת שוקולד טעימה- הכנתי עוגה בצבעים המסמלים את האהבה- לבן ואדום.

וככה זה נראה מוכן:

לצערי, הכלה תפסה רגליים קרות ולא מסכימה לפתוח את העוגה, נראה לה אכזרי מידי להרוס עבודת אומנות  ולכן אין לי תמונה של העוגה חתוכה, אז תדמיינו...

חלי- אם לא את תהרסי את האומנות הזאת, הנמלים יעשו זאת עבורך, קדימה לחתוך!!!!! מקסימום אני אביא שוב את האפרוח הקטן  שבילגן, כמעט שבר והקיא על השטיח של אמא שלך בשבת (לפחות היה בגלל הטופי שהיא קנתה...חחח....) ואת הנסיכה הקטנה- מבטיחה לך שתוך שנייה העוגה אכולה!

חלי וגיא, מאחלים לכם הרבה שנים מאושרות של ביחד, עם זוגיות נפלאה, ריבים בריאים (בואו נהיה כנים, אי אפשר בלי לריב...) וריגושים משותפים!

סיוטו של חנון

במשפחה שלי תמיד שקונים משהו חדש, נותנים לי לקרוא את ההוראות, אני לא יודעת אם זה כי אני צריכה להתאמן בקריאה, או כי אני מוכשרת בהבנת הנקרא או שסתם רוצים להעסיק אותי כמה דקות/שעות שלא אציק ...

יד ימיני לעומת זאת , עקרונית נגד קריאת הוראות" בשביל מה?" הוא שואל, אפילו הוראות ההרכבה של איקאה הוא מסרב לקרוא, זה שבסוף נשאר איזה בורג או שניים שלא מצאו את מקומם, אז מה, זה עומד? ישר יותר? ישר פחות? שטויות, הרי בשנייה שהאפרוח הקטן מטפס על זה- זה מתיישר- בדוק! אז למה לטרוח?

ומאז, תמיד כשקונים משהו חדש, בין אם צריך להרכיב ובין אם לא- תמיד יד ימיני ואני מתדיינים- למה הוא לא קורא את ההוראות ולמה אני כן, עד שמתפשרים, אני קוראת והוא מרכיב, בחדרים נפרדים.

למה אני מספרת לכם את כל זה? יש לי iPhone חדש.

בשמחה ובצלצולים אני פותחת את הקופסה, מוציאה את המכשיר, מלטפת אותו, וכמובן מחפשת חוברת, ספרון , חתיכת נייר, אבוי! לא מוצאת! נאדה! כלום!
טילפנתי מהר לאחותי הקטנה, היא הרגיעה והסבירה לאחותה הלחוצה מה לעשות, איך מכניסים את הSIM, איך מייבאים את אנשי הקשר ועוד כמה דברים בסיסיים ראשוניים, אותו לילה שנתי נדדה, זו הפעם הראשונה שלא היה לי מה לקרוא. מזל שחברות הסלולאר מחוייבים על פי חוק לשים את אזהרות הקרינה....יש שם חומר קריאה רציני...

לא היה מנוס מלהגיע למסקנה שאני זקנה מידי לשינויים! הגדולה שלי ראתה שאני אפעס לא מצליחה אפילו לחייג- אומרת- אמא אל תדאגי, אני אלמד אותך, אני אראה לך גם מאיפה מורידים את המשחקים ואל תדאגי, לא תסתבכי בהפעלת המכשיר כי ... נכון תתני לי לשחק בו? גוועלד!

אבל אני לא אתן לייאוש להשתלט עלי, אני אנסה, אני אצליח! ואם תשמעו צהלות שמחה באמצע הלילה או סתם קריאות לעזרה, אל תחששו, זה לא תן וגם לא חיה פגועה בצד הכביש, זאת רק אני...

שבוע אחרי, אני כבר דיי השתלטתי על העניינים, לומדת דברים חדשים ובעיקר מפעילה תאים אפורים במוח, למרות שהטלפון לא הרבה אצלי, משעות הצהריים הוא מוחרם על ידי הילדים.

בעניין אחר, מצאתי הוראות להכנת נרתיק אייפון חמוד (קישור), נשמתי לרווחה, ההוראות כל כך פשוטות שקשה יהיה לפספס, תראו מה יצא :

יש לי כמה רעיונות לשידרוג, מקווה להספיק לעשות עוד השבוע...
ועד לפעם הבאה,

הזבל של אחד הוא אוצר של האחר- האמנם?

כשאני רואה מטבחי משחק יפים, אני מזילה ריר, מטבחי פטיט(קישור) למשל- וואו! אפילו באיקאה ראיתי אחד, אבל "דן- חסכן" לא קונה, אלא עושה (אם לא מוצא סבאסבתא שיקנו :) )


חיכיתי להזדמנות... וזאת לא איחרה לבוא, בסוף מצאתי אוצר! ולא סתם אוצר, אלא אוצר מהרחוב!


אחר הצהריים אחד, תוך כדי איסוף הילדים, שמתי לב לשידה עזובה שככל הנראה נזרקה מאחד הבתים, בלי לחשוב, עצרתי את האוטו, הורדתי את חלק מהמושבים והתחלתי לסחוב, לקטן שהמתין באוטו בסבלנות אמרתי שאמא כבר כבר חוזרת.
תוך כדי שאני מנסה להרים את המפלצת שהסתבר דיי כבדה, פתאום אני שומעת "עינת, זו את?"
מה מסתבר? כמובן חוק מרפי, חברת ילדות מגן חובה, במקרה היתה בסביבה, נראתה המומה מיותר לציין.
ואני? מתחילה להחליף צבעים, "אההה, הי! וואו, שנים שלא ראיתי אותך, אה זה? סתם שידה, מהרחוב, לא! אה כן? אההה, למה? אההה שאלה טובה, לילדים.... אני אוספת לתרומה"

נשים את הבושה בצד, נכנסתי לאוטו מזיעה ועם גב כמעט תפוס, טלפנתי דבר ראשון ליד ימיני, להכין אותו נפשית מה אישתו הביאה הביתה הפעם:"הי בובי, נכון אתה אוהב אותי, אבל מאד מאד? לא משנה מה?" והוא מצידו ענה: "למה מה עשית? מה אספת הפעם?" טלפון שני היה לאמא שלי (אמא של מיכל, חברת הילדות שפגשתי,  מכירה את אמא שלי) להקדים תרופה למכה, עדיף שתשמע ממני שהבת שלה אוספת זבל מהרחוב.


ככה השידה נראית לפני:

יד ימיני הפשיל שרוולים, הביא מקדחים (מקדח ומסור חשמלי- יצא לי חרוז יפה , לא רציתי להרוס), ניסר וקדח, יישר והבריג וזה מה שיצא בסוף:

מבט מלמעלה:

שידה-0 ש"ח
קערה: 5 ש"ח
בד- 10 שח מאיקאה
ברז: 0 ש"ח, נשאר לנו מהשיפוץ
כפתורים לגז+דיקטי עץ לגז- 15ש"ח


סה"כ 30 ש"ח!!


תראו מה עוד אפשר לעשות:

מטבח מקרטון(קישור)

לחצו פה לראות איך (קישור)

מאז נאספו אצלינו בבית עוד כל מיני זבלים מהרחוב ומבתים של אנשים, אבל זה כבר לפעם אחרת...
והמצחיק הוא שהנסיכה הגדולה אמרה ליד ימיני- "אבא, אתה יודע, אם אתה רואה קרטון גדול ברחוב תוכל להביא לי?" למה הוא שאל, והיא ענתה- כי אני רוצה לאסוף כמו אמא- איזה נחת! (בשבילי, ליד ימיני התהפכה הבטן על כמות הזבל שיתאסף בבית!)

קצת תמונות על העבודה הקשה של ה"הנדי מן" שלי:

פגשתי את אותה חברת ילדות בפסח, ראתה אותי ואת המטבח והזמינה אחד גם:)
סופשבוע נפלא לכולם!

רגע לפני שפסח מגיע...סגירת חובות ומכירת חמץ...

הבטחתי להראות את הטרוף שהיה ערב פורים, אז הבטחתי.
הבטחתי ודחיתי
דחיתי עוד
ניסיתי לדחות עוד עד ששאלו אותי אם התייאשתי.
אז לא- לא התייאשתי, פשוט התעייפתי מפורים, ממשלוחי המנות , מהתחפושות ומה עוד שביום שישי עשיתי מבחן אחרון לתואר השני-תחזיקו לי אצבעות!

אבל אם כבר התחלתי, הנה טעימה קטנה ממה שהיה בפורים :

היה את שוק פורים

היו את משלוחי המנות: הקטנים קטפו לימונים מעץ הלימון שנעטפו עם קוביות סוכר, קינמון ושקיות תה

אפינו עוגיות

אוזני המן מחופשות עם נוטלה ועוגיות שקדים (של קרין גורין)

הכל נעטף בכלי זכוכית עם פרליני שוקולד וגומי מסוכר.

ואיך אפשר בלי התחפושות?

מצאתי קישור בקישורים של פרפרים לתפירת תחפושת  פיטר פן בקלי קלות, ואם כבר יש פיטר פן, אז למה לא וונדי? טינקרבל , הוק ושודדי ים?

ההחלטה התקבלה פה אחד (שלי) - נתחפש כולנו בפעם הראשונה לתחפושת משפחתית.

התגובות היו מגוונות- הקטן- טוב הוא לא מגיב, כל עוד יש לו כדור ואוטו ביד, לא מזיז לו כלום (פחחחח...כך חשבתי והתבדיתי) הגדולה אפעס לא היתה מרוצה, היא רצתה להתחפש למשהו שלא לובש משהו כחול\ וונדי לא נראית לה אטרקטיבית מספיק, הקטנה אמרה שכל עוד טינקרבל היא פייה עם כנפי פרפר אין לה בעיה ובן זוגי שמע שהוא קפטן הוק, חייך ואמר בשמחה, רק אם אפשר בלי מקל, בלי רגל מעץ ובלי וו ביד.

אחרי סיבוב בדים בנחלת בנימין, התחפושות נתפרו והשיכנועים ללבוש את הבגדים החלו- עם יד ימיני התפשרתי- הוא יהיה שודד ים ולא קפטן הוק, עם הקטן לא התווכחתי- הוא לא הסכים ללבוש אתה התחפושת לגן- אין בעיה, אבל לחג עצמו, שם הייתם חייבים להיות כדי לראות אותי רודפת אחרי זאטוט שעדיין לא יודע להתבטא כמו שצריך, אבל יודע לצעוק- ואני מצטטת: "לללללאאא! ללללללאאאא!" שלא תבינו לא נכון, הילדון לא הסכים להסיר את התחפושת ורצה לישון איתה...
הגדולה ערב קודם ראתה שאנחנו דיי מסודרים עם התחפושת המשתפחתית ונזכרה שבעצם גם היא חלק מהמשפחה והיא כן רוצה את וונדי, מזל שתפרתי קודם את התחפושת...אז אומנם היא לא בלונדינית, אבל עשיתי לה קשת עם סיכת יויו-ההדרכה לקוחה מפה(קישור)
הקטנה- היה הכי קל- תחפושת משנה שעברה של טינקרבל שנקנתה בחנות של דיסני, ומי שמכיר את האפרוחית שלי- יודע שיש סיכוי שהיא תתאים גם שנה הבאה, ככה זה עם אפרוחים :-)

מקווה שאת מה שעשיתי עד פסח אני אספיק להעלות עוד לפני יום העצמאות...

חג שמח לכולם, תנהגו בזהירות, תבלו, תכלו אוכל טוב והכי חשוב תשמרו על עצמכם!

איזה טירוף!

האח הגדול משגע אנשים לא נורמלים- את זה אני מבינה, אבל אנשים נורמטיביים (שאני מכירה) ההולכים ברחבי העיר או במסדרונות המשרד ומנסים לשכנע את העוברים והשבים (במקרה הזה אותי) להצביע לאלירז כי העולם התחתון השתלט על סער?
לאן הדרדרנו....

הבטחתי לעצמי שלא אפרסם פוסט על האח הגדול, ואני לא נשברת- זהו פוסט על השיגעון ועל ההשתלטות של העולם התחתון על הנושא שאני לא יכולה להזכיר את שמו.

האמת? אני לא מבינה את המחנות ואני לא מעודכנת במי הכי שווה/ביצ'/מגעיל/נחמד/אדיב וכו', אני רק מבינה שהכניסו עכברים לבית סגור, ניערו טוב טוב וראו איך הם מסתדרים- לפי מה שמספרים לי פה אנשים- היתה אחלה תכנית!

היום ב22:00 זה נגמר, שהחיינו!

וכמעט שכחתי- אל תשכחו להצביע לאלירז - שילחו את הספרה 2 ל-2020.

עדכון: אלירז (הטוב) ניצח, השלום והשקט יכולים לחזור למחוזותינו ואפשר להמשיך לעבוד בנחת ובלי לחץ :)

עד לחג הבא....

וואו- זו היתה תקופה לחוצה!
עכשיו אפשר לנשום (את האבק מנקיונות פסח), שוק פורים עבר, סיימתי לתפור את התחפושות והן לא נקרעו במהלך החג, שרדו כמו גדולות, הכאוס במטבח סודר מכל האפייה, עץ הלימונים שלנו התרוקן ומשלוחי המנות נשלחו, אני החג נהניתי! (מבטיחה להעלות תמונות עוד השבוע).

לפני שאני הולכת לישון, מצאתי משהו שסימנתי לי להכין, משהו גאוני, משהו שסופסוף ייתן גבולות במיטה:

http://freshlypicked.blogspot.com/2009/10/pillow-week.html

מעכשיו יהיה סדר בבית, עכשיו נשאר לי רק לסמן את הסמיכה ואני מסודרת!

חג פורים מסמל אצלי את תחילת חגיגות ימי ההולדת של כולנו במשפחה, הגדולה כבר חגגה עם חברות תוך שהיא מפעילה את הכיתה- היה נהדר, היא החליטה מה יהיה נושא המסיבה- פורים כמובן, תוך שהיא מכינה כמעט לבד עם הפעילות וגם הדריכה איך עושים, וכמובן החליטה איך תיראה העוגה:

אחרי חג פורים שמח לכולם!

פאדיחה...

כל הורה נקלע למצב שנקלענו אנחנו בשבת באיזשהוא שלב עם ילדיו.
מצב שבו אחד הילדים או יותר עייף, רעב ולא מצליח להתבטא, והדבר היחיד שהוא מצליח לעשות זה לבכות ו\או לצרוח.
במקרה כזה אני מנסה לבדוק ממה נובעות הצרחות, אם הם בלי שום  סיבה אני פשוט מתעלמת.
אכזרי ככל שזה יישמע, אני מאמינה שאם הילד צורח סתם, לא ניתן לעשות כלום מלבד לעזוב אותו לנפשו שיירגע, ואז לחבק לנשק ולדבר איתו למה הוא בכה ואיך אני יכולה לעזור.

כל זה נכון כאשר המאורע מתרחש  בבית, מינימום פאדיחה כי עכשיו חורף, החלונות סגורים, הצרחות לא נשמעות עד לשכנים
הפאדיחות שזה קורה בחוץ, בפארק, בשבת שטופת שמש-שהוציאה את כל עם ישראל ואישתו החוצה.
הפאדיחות הם במבטים של האנשים מסביב והידיעה מה הם חושבים על תיפקודינו כהורים.
שלי כאמא.

בסופו של הדבר הנסיכה הקטנה נרגעה ונימנמה בעגלה של האפרוח בעוד שהוא נהנה מן ההפקר וישב על הכתפיים של "אבוש" כל הדרך חזרה הביתה.

ואתם, כן אתם, אתם עם המבטים המאשימים, המלאי תוכחה, אני סמוכה ובטוחה שהדרך שלי נכונה והמבטים שלכם לא יצליחו לערער אותי.
נראה לי....(מעניין מה סופר נני היתה אומרת על מצב כזה...)

אתם צריכים לראות אותי מתמודדת בהתקפה של שלושתם- אני פשוט מצטרפת :) ואז הבכי הופך לצחוק אחד גדול, לפעמים.

מה שמזכיר לי את הסרטון הבא: (חוץ מהסוף שלו....תשימו לב למבט של הגברת- הוררסססס)

החלטה מספר 6: לא משנה מה אחרים יגידו, אתם מכירים הכי טוב את הילדים שלכם, אל תתנו לאף אחד ולאף  מבט להגיד לכם אחרת! מקסימום-אל תסתכלו....:)

איפה ארעה הפאדיחה הגדולה שלכם?

חברים לגיבוי

מה עושים כשמזמינים אנשים שלא מכירים לארוחה? על מה מדברים? הכי מפדח לדעתי זה כשיושבים מסביב לשולחן ואחרי השאלות הרגילות כמו איפה אתם עובדים, לאן אתם אוהבים לטייל, לא מוצאים נושא לשיחה משותף, ואז מה? יושבים ומכריחים את עצמכם לחשוב על שאלה חדשה כבר, בועטים לבן הזוג מתחת לשולחן תוך מבט מתחנן, ובסוף יוצאת משפט אדיוטי על מזג האויר או על מדינת הפשע בה אנחנו חיים.

כדי להמנע ממצב פאדיחה זה יש לנו זוג חברים המשמשים כגיבוי, אנחנו להם והם לנו.
מכירים את התופעה של הבנות שלא הולכות לבד לשירותים? שיהיה להם גיבוי שאם אחת תתקע בשירותים, השנייה תקרא לעזרה? גם פה זה עובד על אותה שיטה.
זוג הגיבוי הם חברים טובים ואין חשש שלא יהיו נושאים משותפים לשיחה- ברגע שנוצר השקט, הוא מייד נקטע על ידי העלאת זכרונות או שאלת שאלות חדשות על ידי זוג הגיבוי.

בת הזוג של הגיבוי הצילה אותי לפני כמה ערבים עם מתכון קל להכנה, נראה מרשים ומושקע והכי חשוב טעים!!!

לוקחים בצק עלים,
פותחים אותו,
על השליש האמצאי שמים הרבה (והיא הדגישה ה ר ב ה) חרדל- אני מעדיפה דיז'ון
מתחילים להעמיס שכבת פסטרמה בהירה
שכבת פסטרמה כהה
וכך הלאה, עד שמספיק או שנגמר- מה שבא קודם
חותכים את שני השלישים הנותרים באלכסון ומקפלים על ערימת הפסטרמה
מורחים בביצה והופה לתנור עד להשחמה.
(ניתן לשדרג עם רוטב פטריות שאני לא הכנתי.)

לא צילמתי איך זה נראה חתוך- נגמר לפני שהספקתי... מעניין איך זה יעבור את מבחן הילדים....
**עדכון- בינתיים הילדים מסתכלים על זה בחשש ומעדיפים לאכול את השניצל והפתיתים.

כשאתם מנסים להכין- אנא שתפו אותי מה אתם חושבים על המאפה, תשלחו תמונות, או יותר טוב חתיכה!

הצעות לשידרוג יתקבלו בשמחה- תמיד טוב שיש גיבוי :-)

עצה מספר 5 בהמשך להחלטת השנה הלועזית- תשקיעו בעצמכם ודאגו למצוא לעצמכם זוג גיבוי-מומלץ!

אמא של הנסיכות הביאה מתנה, שמחה וששון לכל ילדה בלון.

לנסיכה הקטנה בלון פפיתה! (הנסיכה הגדולה עדיין לא קיבלה- יש לה דרישות קצת יותר קשות- היא בגיל שהיא "יודעת" שבלון לא יחמיא לה, היא לא בטוחה לגבי קפלים, היא תחשוב על זה)

נפגשנו 3 חברות לערב של קפה, תפירה וריכולים (יותר מידי זמן לשתות לא היה, אבל לקשקש- תמיד אפשר...) אחרי שלא עמדנו בפיתוי לקנות את הבד הזה באחד מטיולינו בנחלת בנימין.

מכיוון שלא היתה לי סקיצה מדוייקת, הבלון "התפוצץ" מספר פעמים בגלל חוסר שביעות רצון שלי בגימור החצאית, פורם החוטים ממש נשחק.
בסופו של אותו ערב כיף, הספקתי לסיים את החצאית,
לפרום את הסיומת של החצאית,
לסיים אותה שוב,
לפרום את הכל מההתחלה כי מצאתי אולי דרך אחרת.

אך סוף טוב הכל טוב,למחרת בזמן מנוחת הצהריים של האפרוח, סיימתי את החצאית בעזרתה של הגדולה (שהחזיקה את הגומי בזמן התפירה-את גדולה מאמי!) והחצאית היתה מוכנה לשבת, אפילו הספקתי להכין סרט תואם לשלוש וחצי השערות של הנסיכה הקטנה שנעשה משאריות הבדים הפרומים.

אפרופו שלוש וחצי שערות - כל בוקר אני מתמודדת עם "אתגר שלוש וחצי השערות" של הנסיכה הקטנה- הקטנה מתעקשת לעשות תסרוקות כמו אחותה הגדולה- העובדה שיש לה קצת שערות, לא מפריעה לה לשים סרט, לקלוע צמה ולשים סיכות...

תמונות מתהליך התפירה (חסכתי מכם תמונות מהתסכול)

בתור נסיון תפירה ראשון של חצאית- אני מרוצה- הוא לביש! היה קל!
אם אתם רוצים הדרכה מצולמת רק תגידו....

*תודה רבה ל-puppylove על הטיפ בתפירת הגומי- עזרת לי מאד!

מה עושים עם בלאגן?

עכשיו שיש לי יותר זמן בלילות כי תקופת הבחינות הסתיימה ואין מועדי ב' (ייישששש!), בקושי יש לי עבודות להגיש, ואת העבודה מהמשרד אני משתדלת לא לקחת הביתה אלא אם כן יש מקרה חירום, מה שמותיר לי את הלילות ליצירה.

החלטתי שאם אני רוצה ליצור ולקבל השראה, אני צריכה קודם כל שהחדר שלי יהיה מסודר.
בעבר החדר שלי היה במשותף עם יד ימיני, מה שהתחוור כאסון- הוא חובב סדר מושבע ואני, בואו נגיד בעדינות-לא. אני מתמצאת בבלאגן של עצמי, וכשמסודר אני לא מוצאת כלום.

כשעברנו דירה יד ימיני החליט שחשוב לי להתפתח ולהתנסות בחומרים- ולכן מן הראוי שיהיה לי חדש גדול, מואר, עם הרבה מקום לאיחסון ולבד (כאילו... רצה שהחדר שלו יהיה מסודר).
מאז אותה החלטה החדר שלי נראה אפעס.... מבולגן , ותאמינו לי שאני עוד מחמיאה לעצמי.

הוחלט פה אחד (הפה שלי) שהגיע הזמן להשליט סדר בבלאגן, בכל זאת, ט"ו בשבט הגיע ולפני שמספיקים לעשות אפצ'י (אלו עם האלרגיה) מגיע פסח, אז הנה הזדמנות טובה לסדר!

שינסתי מתניים, קיפלתי שרוולַיִים (הצטרכתי חרוז...) והתחלתי.

גיליתי אוצרות שלא ידעתי שקיימים! קופסאות מעוצבות של קלינקס, מלא קופסאות סימילאק, קופסאות נעליים-גדולות וקטנות, אריזות קורנפלקס ריקות, בגדים ישנים שאולי אני אני אתפור מהם משהו מעניין, חומרי וספרי יצירה ו... בשלב הזה ברשותכם אני אפסיק, כי יד ימיני נימנה בין קוראי הבלוג ויש דברים שעדיף שלא יאמרו, הרי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין...חחח...

בין האוצרות, מצאתי סט מגירות של איקאה שקניתי פעם פעם במחשבה שאולי אני אצטרך (מכירים את הצורך הזה או שאני חריגה?)
המגרות עשויות איזשהוא סוג של עץ, נתלו ברוב הדר על הקיר, אבל היה משהו חסר... (לא רק סדר...)
בסוף, אחרי גזירה והדבקה זה מה שיצא:

איך עושים? (החלטה 4 מהשנה האזרחית)
בקלות! מעתיקים את הצורה של המגירה על קופסאת קלינקס, או כל דף עבה אחר שיש לכם בנמצא (עדיף להעתיק על הצד ההפוך אם אתם לא דייקנים כמוני), גוזרים ומדביקים. גם קל וגם אקולוגי...
ככה עשיתי שימוש לשתי  קופסאות kleenex ולחלק מקופסאת קורנפלקס.

אבל זה לא עזר, עדיין לא רואים את הרצפה.

מצאתי לוח שעם שהביא לי יד ימיני- אחרי התלבטויות לא מעטות האם לצפות אותו בבד? סתם לתלות? והבלאגן....אולי כדאי להמתין עם הלוח ולסדר?
אז זהו, שלא הוחלט לא להמתין!
תוך שעה וחצי (שמתוכה כמעט שעה עד שמצאתי את המכחולים וצבעי האקריל) נולד הקופיף:

ניסיתי, באמת שניסיתי לדחות את הקץ- הדבקתי, ציירתי, צבעתי, התעדכנתי בבלוגים השונים, אבל חייבים לסדר, זה עכשיו או לעולם לא, עם עדיפות ללעולם לא!

המדפים בארון התחילו מתחילים להתמלא, הדברים מתחילים למצוא את מקומם, הדלתות נסגרות וסיימתי!
כמעט.... (אמא, בהמשך יש מידע שלא מעניין, את ממש לא חייבת להמשיך לקרוא...)

האמת? בסוף? נמאס לי, דחפתי את כל מה שנשאר לארון ל"מדף בלאגן", זרקתי מאחוריו קופסאות, תיקים ושאר ציודים שלא הספיקו לעבור מיון/מקום במדף הבלאגן, גיוועלד!


עכשיו? אח! איזה סדר! תאווה לעיניים! 
רק תזכרו שאתם פותחים אצלי את הארון- לפתוח בעדינות...רבה!
נראה כמה זמן זה יחזיק....

 **חידה- מי מנחש במה הולך לעסוק הפוסט הבא? ;-)

**חונכתי ע"י פולנייה לסדר את ארונות הבגדים לפי צבעים, עומדים כמו חיילים- לו רק הייתי מצליחה להפנים...זה יכול היה לעזור לי באותם לילות לבנים.