יום ראשון, 21 באוקטובר 2012

נשים קטנות- הילה מ"אל הפילים"

את האורחת הבאה של הפרוייקט, היכרתי במקרה.
היא הגיבה על פוסט בבלוג, אני הגבתי על שלה, היא על שלי ואני על שלה.
ככה זכיתי להכיר בחורה שנונה ומצחיקה ומעל הכל מוכשרת- הילה מ"אל הפילים"!
הילה מסתבר אוהבת פילים,

מילים ויצירה בצמר בבד ובכלל
מגיל צעיר יצרה וסרגה- ומה שיוצא מתחת ידיה זה לא להאמין!




מבחינתי הילה היא גאון נושק לאיינשטיין- היא יודעת לקרוא תרשימי סריגה ולסרוג לפיהן.. (אני כותבת את השורות האלה ושוב פעם מתפלאת מחדש איך היא מצליחה... פשוט לא להאמין!)

אז קבלו את הילה עם הספר "נשים קטנות":

****************************************

"בחיים האמיתיים, אני שונאת לאחר. 
שונאת מאד אפילו.
לרוב תמצאו אותי מגיעה עשר דקות לפני המועד שנקבע ומצליחה בדקה התשעים (ותשע...) לעמוד בתאריך היעד.
משהו התפקשש לי בפרויקט הנפלא של עינת מקישקושיאדא, אשר זכה לשם הגאוני : א.ב. עוזיאל "יצירה מהספרים".
וככה יצא שאיחרתי. מאד איחרתי אפילו....

אי שם בראשית ימי הקיץ, בטרם הספיקו החמסינים לטגן לי את נפתולי חדרי המוח, פנתה אלי עינת והציעה לי להשתתף בפרויקט הנפלא הזה שהיא הגתה.
מה נפלא? גאוני!
ההתלבטות היחידה שלי היתה באיזה ספר לבחור.
מהיום בו למדתי לקרוא, בגיל צעיר מאד, נרקם ביני לבין האותיות, המילים והמשפטים, רומן אהבה.
במושב הקטן שבו גרתי, מוקמה הספריה במרתף בית העם,
במקום שפעם סבא שלי הפעיל קיוסק (וזה סיפור אחר לגמרי שאולי עוד אספר בו בהזדמנות).
ספריה קטנה שנפתחה פעם בשבוע והספרים שבה היו ישנים, מהוהים, קמוטי דפים וסמוקי כריכה.
מגיל צעיר מאד הייתי פוקדת אותה כל שבוע, בדייקנות של שעון שוויצרי, מעמיסה חמישה, שישה ספרים על ידיים רזות (אך חסונות) וצועדת לאט הביתה, כשהספר העליון פתוח, ותוך כדי הליכה אני קוראת בו.
בצעדים איטיים מאד הייתי פוסעת בצד הכביש, לא רואה ולא שומעת דבר. 
נבלעת לעולם הפרטי שלי- אני והדפים המצהיבים.
ההליכה הביתה, שברגיל היתה לוקחת לי בערך ארבע עשרה דקות, נמשכה שעה ואף למעלה מכך.
ספרים מוצלחים במיוחד הייתי מצליחה לסיים עוד באותו היום, ולעיתים נדירות אפילו מספיקה לחזור, דקה לפני שחיה הספרנית היתה סוגרת את הספריה, ומחליפה אותם שוב.
כעבור שבוע הייתי מתייצבת עם ערימת הספרים שהספקתי לקרוא
(במקרים נדירים במיוחד, של ספרים בלתי אפשריים בעליל, היה נשאר אחד שלא נקרא) 
ונוטלת במקומם ערימה חדשה.
מהר מאד סיימתי את מדפי הנוער ועברתי למדפי המבוגרים.
בראיה לאחור, לא מומלץ לתת לילדות בנות אחת עשרה לקרוא את הרומן הרומנטי, אבל בזמנו, כשהאלטרנטיבה היתה מדריך הטלפון או הרומן הרומנטי, העדיפו המבוגרים כנראה את האפשרות השניה.....

אני ואחי (שהיה תולעת ספרים עוד יותר גדולה ממני) זכינו לכבוד ויוקרה, כאשר חיה העניקה לנו את הזכות להחתים את כרטיס הספר ולנהל בעצמו את כרטיס ההשאלה שלנו.
ככה חלפו להם ימי התום של ילדותי ושל נעורי.

אחד הספרים שהכי הטביעו בי חותם היה נשים קטנות,

ספרה של לואיזה מאי אלקוט- המספר על ארבע בנות מארץ' וחייהן בארצות הברית של המאה התשע עשרה.
כמו כל הנערות שקראו את הספר, גם אני אהבתי את ג'ו.
כמוה ביליתי שעות בקריאת ספרים בצל עץ הפקאן, מכרסמת תפוחי עץ ירוקים חמוצים וחולמת להיות סופרת.
בכיתי כשבת' נפטרה וכעסתי על לורי שהסכים להתחתן עם איימי.

לפרויקט של א.ב. עוזיאל בחרתי להכין משחק שמשלב נוסטלגיה וילדות, יחד עם מוטיב של נשים קטנות, הלבושות ברוח התקופה ההיא.
הבגדים ניתנים להחלפה בעזרת סקוצ'ים.

החומרים הדרושים:
חתיכת בד מליין שנקרא "בובות נייר" (אפשר להשיגו אצל נתנאלה או בהזמנה מחו"ל)
לבד לבן
רצועת סקוצ' (זכר ונקבה) 
פליזלין כותנה
בד כותנה לצידה האחורי של הבובה 
מעט צמר סינטטי למילוי בובות.



היתרון של הליין הזה של הבדים, הוא שיש בו בובה מודפסת ולצידה כמה בגדים מתאימים בגודל.

מגהצים פליזלין על הבובה ועל חלקי הבגדים.
תפרתי כל שמלה ללבד לבן, על מנת שיקנה יציבות לבגד. גזרתי בזהירות מסביב.


בצד ב' של הבגד (קרי על הלבד הלבן) הדבקתי חתיכת סקוצ' (נקבה או זכר- לא משנה, כל עוד תזכרו להדביק לבובה את החלק השני).
למי שלא מחפשת קיצורי דרך, אפשר לתפור את הסקוצ' ורק אז לתפור את הבגד ללבד.

את הבובה הנחתי- ימין על ימין, על בד כותנה לבן.
כדי לתת יציבות לבובה, גיהצתי פליזלין גם על צידו הפנימי של בד הכותנה הלבן.
תפרתי מסביב לקו המתאר של הבובה (במרחק של כ 2-3 מ"מ מקו הגוף). אין צורך לדייק במיוחד.
השארתי די מקום להפוך את הבובה- עדיף באזור ישר יחסית.
בטרם הופכים את הבובה, ממליצה לבצע גזירה עדינה של הקוים הקמורים והקעורים- אבל להזהר שלא לחתוך את התפר עצמו.
הופכים את הבובה.


ממלאים בעדינות ובצורה דלילה למדי בצמר סינטטי.
סוגרים ידנית את הפתח דרכנו הפכנו.
מדביקים את החלק הנגדי של הסקוצ' באזור בו אמור להצמד הבגד.

וזהו.
יש לנו בובת אישה קטנה.


מאחלת לכולכן שנה טובה מאושרת ויצירתית עד בלי די!
הילה"

********************************

תודה רבה להילה על פוסט מקסים.
מה הבלוגריות האחרות יצרו? כנסו לקרוא כאן
תחילת שבוע רגוע ונעים.




5 תגובות:

  1. אוי, אוי, אוי... כמה שזה יפה, גאוני ופיוטי. אין ספק הפילונת יודעת לכתוב, וליצור, ולשלב את שני אלה ברקמה רבת טעם.
    פוסט מעורר השראה!
    (ואני, כמו פולניה טובה, קשה לי לתת מחמאה בלי להתחיל באיזו אנחה קורעת לב. :-)

    השבמחק
  2. הצלחת לקלוע בתיאור של הילה...ויש עוד כמה תכונות מקסימות ומפעימות שאם נתחיל למנות היא תסמיק מדי...אז נוותר לה.

    הספר מקסים ומרגש והוא בין היפים, הנוגעים והמקסימים שקראתי וחזרתי אליהם גם בנערותי וגם כבוגרת והבובות לגמרי עושות לי חשק לעזוב את כל עיסוקיי עכשיו ולשחק.

    השבמחק
  3. איזה משחק מתוק... בטוחה שהנשים הגדולות שתתפורנה בובות כאלה, יהנו לא פחות מהנשים הקטנות שיקבלו אותן! מקסים

    השבמחק
  4. רעיון מדליק. מתוק, נאיבי ומלא חן. הכי כיף פרוייקטים פשוטים שנותנים תוצאה מעלפת.
    כמו תמיד,נהנת לקרא כל מה שהילה כותבת, מוכשרת ברמות על.

    השבמחק
  5. יואהו,
    איזה זכרונות העלת לי,
    דודה שלי (רבקה) שהיתה
    מפנקת אותי במתנות,
    קנתה לי את הספר בכיתה ז'
    וכמוך לא גמרתי להתרגש ממנו.
    אני חושבת שרק שנה שעברה סלחתי ללורי
    על שהתחתן עם איימי.
    והבובות מלאות חן ונכבדות כיאה וכיאות!

    בלה.

    השבמחק

אני יודעת שאתם שם קוראים את מה שאני כותבת, אשמח לקרוא את תגובתכם, או סתם תגידו שלום :)

i am more than happy to know what you think, please write :)

LinkWithin

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...