****************************************************************************************************
תודה לכל מי שכתב מילים חמות, עידד וניחם אותי על סבא שלי, חיבקתם אותי חיבוק וירטואלי חם ואוהב! תודה!
****************************************************************************************************
הילדים שלי :
מקסימים,
אדיבים,
חמודים,
חכמים,
אוהבים,
מצחיקים,
אוהבים חיבוקים ונשיקות,
אכפתיים לזולת,
אחים טובים,
ואת כל זה אני אומרת בצורה אובייקטיבית לחלוטין, בלי שום דעות קדומות ובלי שום הטיות לב.
אבל לפעמים הם גם:
יכולים לעצבן,
יכולים לצרוח סתם כי מתחשק,
יכולים לא לשתף,
יכולים להרביץ ולצבוט,
יכולים להציק,
יכולים להתחצף,
והשיא : עושים את הכל, כולם ביחד.
לא ארחיב בתיאור כי אם יש לכם ילדים, אתם בטוח מכירים את ההרגשה, ואם אין לכם ילדים- עדיף לחסוך מכם את התיאורים שמא לא תרצו להביא ילדים.
לכן כשיד ימיני שאל אותי אם בא לי לצאת לחופש לכמה ימים ללונדון,
לא חשבתי,
לא שקלתי,
פשוט אמרתי כן.
ולפני שאחטוף רגליים קרות הזמנתי כרטיסים,
שריינתי את ההורים של יד ימין (שכבר שכחו איך היתה החופשה הקודמת, וזה מסביר למה הם הסכימו)
הסברתי לנסיכה האחראית איך מפעילים מכונת כביסה,
קיפלתי את ערימות הכביסה (איזה מזל שהיה לי תירוץ) מתחילת השנה בערך,
השארתי פתק איך נותנים אקמול, אוטידין ושאר תרופות כדי להקדים את חוק מרפי,
התייעצתי עם חברות מהרשת מה מומלץ (תודה זהר!),
ארזתי מזוודה,
לטיול הצטרף אלינו עוד זוג חברים טובים עם אותו "גורל",
שריינו חדרים אצל חברים טובים מאותה "חבורה" בלונדון,
וטסנו,
בלי לשאול לאן (לונדון, פריז או רומא, זה לא משנה, מצידי גם חמת גדר)
או כמה
נסענו כאילו אין אתמול או מחר, פשוט חיינו את הרגע.
עזבנו את הכל, כי מה לעשות, לונדון מחכה לי...(והפעם זה באמת לונדון, לא סתם נסיעה לשלומי.)
היה נפלא!
הילדים הסתדרו (בערך)
סבא וסבתא שרדו (בערך, אבל להם יש שנה להתאושש עד החופשה הבאה)
ואנחנו?
טיילנו (אהוד- אולי לא טיילנו כמוך, אבל מה לעשות, אנחנו פדלאות, חיפשנו בתי קפה לשבת ולאכול- אנחנו בעד טיול קולינארי),
ראינו מקומות חדשים,
נשמנו אויר אחר ,
במשך 5 ימים לא הפסקנו לצחוק,
כחלק מהתערבות עם יד ימיני וחברו הטוב, התחלנו עם שוטר בבית המלוכה שממש רצה להצטלם איתנו,
ערב אחד עשיתי מכירה של אביזרי השיער שאני תופרת ומייבאת,
וכמובן, איך אפשר בלי ליסוע באוטובוס האדום? (יותר נכון ישנו שנ"צ באוטובוס האדום, לטייל זה ממש קשה!)
ראינו שני מחזמרים:
ממה מיה:
ובילי אליוט:
טיילנו ברחובות עם חלונות ראווה מהממים,
ואם אי אפשר לאכול, אז לפחות לצלם...
היה פשוט מושלם.
וכמו כל דבר טוב, גם הוא נגמר.
חזרנו הביתה,
הילדים קיבלו אותנו בחיבוק גדול,
בבלונים,
ובמכתבי "ברוכים הבאים" (חוץ מהמכתב של האחראית הגדולה שעליה נפל רוב הנטל,
היא ביקשה שלא ניסע יותר לחופש כי הקטנים רצו רק אותה,
וקשה היה לה לכבס,
לשמור,
לקלח ולהאכיל,
ועכשיו היא צריכה חופש)
אז תודה רבה לאמוץ ושולה המקסימים, ששרדו חמישה ימים קשים,
נתתם לנו כל להמשיך עוד חודשיים לפחות :)
ואני?
בינתיים רגועה,
לא מתעצבנת בקלות,
מסוגלת להתמודד,
כמו חדשה.
חברה טובה אמרה לי לפני הנסיעה, שאמנם זה קשה לעזוב את הילדים, אבל ברגע שמצליחים לעבור את הנסיעה הראשונה, חושבים רק מתי תהיה הנסיעה הבאה...
אז לאן אתם ממליצים ליסוע בפעם הבאה?
תודה לכל מי שכתב מילים חמות, עידד וניחם אותי על סבא שלי, חיבקתם אותי חיבוק וירטואלי חם ואוהב! תודה!
****************************************************************************************************
הילדים שלי :
מקסימים,
אדיבים,
חמודים,
חכמים,
אוהבים,
מצחיקים,
אוהבים חיבוקים ונשיקות,
אכפתיים לזולת,
אחים טובים,
ואת כל זה אני אומרת בצורה אובייקטיבית לחלוטין, בלי שום דעות קדומות ובלי שום הטיות לב.
אבל לפעמים הם גם:
יכולים לעצבן,
יכולים לצרוח סתם כי מתחשק,
יכולים לא לשתף,
יכולים להרביץ ולצבוט,
יכולים להציק,
יכולים להתחצף,
והשיא : עושים את הכל, כולם ביחד.
לא ארחיב בתיאור כי אם יש לכם ילדים, אתם בטוח מכירים את ההרגשה, ואם אין לכם ילדים- עדיף לחסוך מכם את התיאורים שמא לא תרצו להביא ילדים.
לכן כשיד ימיני שאל אותי אם בא לי לצאת לחופש לכמה ימים ללונדון,
לא חשבתי,
לא שקלתי,
פשוט אמרתי כן.
ולפני שאחטוף רגליים קרות הזמנתי כרטיסים,
שריינתי את ההורים של יד ימין (שכבר שכחו איך היתה החופשה הקודמת, וזה מסביר למה הם הסכימו)
הסברתי לנסיכה האחראית איך מפעילים מכונת כביסה,
קיפלתי את ערימות הכביסה (איזה מזל שהיה לי תירוץ) מתחילת השנה בערך,
השארתי פתק איך נותנים אקמול, אוטידין ושאר תרופות כדי להקדים את חוק מרפי,
התייעצתי עם חברות מהרשת מה מומלץ (תודה זהר!),
ארזתי מזוודה,
לטיול הצטרף אלינו עוד זוג חברים טובים עם אותו "גורל",
שריינו חדרים אצל חברים טובים מאותה "חבורה" בלונדון,
וטסנו,
בלי לשאול לאן (לונדון, פריז או רומא, זה לא משנה, מצידי גם חמת גדר)
או כמה
נסענו כאילו אין אתמול או מחר, פשוט חיינו את הרגע.
עזבנו את הכל, כי מה לעשות, לונדון מחכה לי...(והפעם זה באמת לונדון, לא סתם נסיעה לשלומי.)
היה נפלא!
הילדים הסתדרו (בערך)
סבא וסבתא שרדו (בערך, אבל להם יש שנה להתאושש עד החופשה הבאה)
ואנחנו?
טיילנו (אהוד- אולי לא טיילנו כמוך, אבל מה לעשות, אנחנו פדלאות, חיפשנו בתי קפה לשבת ולאכול- אנחנו בעד טיול קולינארי),
ראינו מקומות חדשים,
כחלק מהתערבות עם יד ימיני וחברו הטוב, התחלנו עם שוטר בבית המלוכה שממש רצה להצטלם איתנו,
ערב אחד עשיתי מכירה של אביזרי השיער שאני תופרת ומייבאת,
וכמובן, איך אפשר בלי ליסוע באוטובוס האדום? (יותר נכון ישנו שנ"צ באוטובוס האדום, לטייל זה ממש קשה!)
ראינו שני מחזמרים:
ממה מיה:
ובילי אליוט:
טיילנו ברחובות עם חלונות ראווה מהממים,
וכמו כל דבר טוב, גם הוא נגמר.
חזרנו הביתה,
הילדים קיבלו אותנו בחיבוק גדול,
בבלונים,
ובמכתבי "ברוכים הבאים" (חוץ מהמכתב של האחראית הגדולה שעליה נפל רוב הנטל,
היא ביקשה שלא ניסע יותר לחופש כי הקטנים רצו רק אותה,
וקשה היה לה לכבס,
לשמור,
לקלח ולהאכיל,
ועכשיו היא צריכה חופש)
אז תודה רבה לאמוץ ושולה המקסימים, ששרדו חמישה ימים קשים,
נתתם לנו כל להמשיך עוד חודשיים לפחות :)
ואני?
בינתיים רגועה,
לא מתעצבנת בקלות,
מסוגלת להתמודד,
כמו חדשה.
חברה טובה אמרה לי לפני הנסיעה, שאמנם זה קשה לעזוב את הילדים, אבל ברגע שמצליחים לעבור את הנסיעה הראשונה, חושבים רק מתי תהיה הנסיעה הבאה...
אז לאן אתם ממליצים ליסוע בפעם הבאה?
