הבלתי יאומן קרה אחרי תשע שנים! (וגם על נשמות טובות ומפרגנות...)

מיהי אמא טובה?
אמא שמטפלת,
מפנקת,
משקיעה,
אוהבת,
סבלנית,
דואגת,
מתעניינת,
מחנכת, (אמא שלי טוענת שכל אלו הם פשוט מילה נרדפת לפולנייה, ואני לא יכולה להתווכח)
מחבקת,
מפרגנת,
מבשלת,
מנקה ומסדרת
אבל מה קורה כשנגמר הכח? אוי גיוועלט!

החלטתי לרגל יום הנישואים שלנו שחל השבוע ולרגל העייפות המצטרבת והרצון לחופשה, לנצל את ההזדמנות של נסיעת העבודה של יד ימיני, ולהצטרף (נספחת, מזכירה או מזדנבת, תקראו לזה איך שאתם רוצים, אני שם!)


עשיתי את זה! ארזנו מזוודות, קצת בגדים וקצת אוכל ופשוט עזבנו, פעם ראשונה לבד זה תשע שנים,
בלי הילדים למשך 5 ימים (!!) 
פעם ראשונה שאני משאירה את הילדים להתמודד את העולם בלעדי (פולנייה או לא?)

חברות עם נשמה טובה באמת הרגיעו אותי שהילדים מסתדרים, ולכולם זה עושה טוב, (תודה בנות, אוהבת כל אחת מכן, נתתן לי כח לעזוב עם לב שקט)
חברות עם נשמה פחות טובה שאלו איך אני יכולה לעזוב את הילדים- ובכן אותם נשמות לא מפרגנות... היה נפלא!
(ולכם, שאר קוראי,  אני ממליצה להקיף את עצמכם רק בנשמות טובות ומפרגנות, השאר לא שוות את המאמץ) 

5 ימים עברו בבילוי משותף, בלי טלפונים (כמעט) רק אני ויד ימיני, רק יד ימיני ואנוכי,
היה כיף (בשנייה שהתגברתי על רגשות האשם ומהפחד שמא יקרה איזה אסון טבע או אסון משונה אחר והילדים ייוותרו יתומים)
היה משחרר
ומעל לכל, היה מרגיע!
(כל כך מרגיע היה לאסוף פקקים לאוסף שלי, רק הבעיה היתה שזה היה מהרצפה, די קשה לחלץ מהאדמה פקקים מיוחדים עם כפפות ומעיל.. (יד ימיני ניסה לצלם את הגרמני האדיב שהואיל להרים את רגליו על מנת שאוכל להוציא את הפקק מתחתיו, אך התמונה נמחקה באורח פלא, מעניין איך....) 

ההכנות לקריסמס עושות חשק לחגוג כבר את חנוכה בארץ :)

אפילו סופגניות היו שם

תודה רבה להורים של יד ימיני ששמרו, קנו, האכילו, טיפלו ופינקו את הברווזים הקטנים בסבלנות אין קץ, זה לא פשוט , אני יודעת!

והכי תודה לילדים המקסימים שנהנו לעבוד על סבא וסבתא שמותר לראות טלוויזיה עד השעות הקטנות של הלילה,
שאמא לא מרשה לחלוץ נעליים עם חול בחוץ אלא רק בבית
שמקלחת לא נחוצה כל יום
שצחצוח שיניים לא תמיד מועיל, אלא להפך, הוא אף עלול להזיק
שבלילה הם תמיד ישנים ביחד כולם במיטה עם אבא ואמא
ושהחלפת החיתול הכרחית רק כאשר החיתול נוזל מהצדדים וגם אז לא חובה

חזרתי לארץ מלאת סבלנות וכח לעצמי, ליד ימיני ולילדים..

והילדים?
הנסיכה הגדולה תפסה פיקוד עם הקטנים- קילחה, החליפה חיתול, הלבישה, הרדימה והפעילה את הקטנים במלאכת הכנת שלטים לדלת (כשחזרנו היא נשמה לרווחה ואמרה שאת תפקידה היא סיימה!)

האפרוחית המהממת שבדרך כלל יותר מחוברת ליד ימיני (זוכרים?), שמחה לראות אותי, קפצה עלי ונישקה אותי, עד כדי כך התגעגעה, שעדיין לא עבר לה (ואני? רק נהנית מהחיבוקים ומהנישוקים)
אבל (תמיד יש אבל) ,
האפרוח החכם כעס, התעלם, לא חיבק ולא נישק, לא רצה לשמוע הסברים, והכי כואב- רצה רק את אבא.
אז בינתיים אני מנסה לרכוש את אהבתו מחדש ולהוכיח לו שאני פה להשאר (עד לפעם הבאה, אבל זה לא אמרתי לו...), אתמול בלילה ראיתי שהוא מתחיל לאהוב אותי בחזרה ככה שיש לי עוד תקווה!

קצת הזנחתי את בצק הסוכר- מבטיחה פוסט הבא הסבר איך צובעים אותו ואיך מערימים קומות.

אפרופו אמא משקיעה- תכירו את מיכל תיק, אמא סופר משקיעה ומוכשרת, כותבת ותופרת מלידה ומלאת הומור (שחור לפעמים). 
תשמעו לי- יש לבחורה פוטנציאל!)