כולם לשיר ביחד: "שלום, אני נוסעת..."

|במנגינה| "שלום, אני נוסעת, אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה... לונדון לא מחכה לי..." לכן אני נוסעת לשלומי.... (מילים: חנוך לוין, לחן וביצוע: חוה אלברשטיין - סוף המשפט הוא שלי למקרה שאתם מתפלאים...)


תמיד הסתכלתי בערגה על אותם אנשים שנוסעים מטעם העבודה לנסיעת עסקים, לכנס או מכל סיבה אחרת, נראה לי ממש כיף, לארוז טרולי עם בגד וחצי, להגיע לשדה התעופה, לטייל בדיוטי פרי, לעלות על המטוס, לנוח, לעבוד (הרי בגלל זה נסענו, לא?), לראות סרט או שניים, לנוח... להגיע למקום היעד, לשמוע שפה זרה, לראות פרצופים שונים, לפגוש תרבויות מעניינות, לקחת מונית לבית המלון המפנק, ליסוע ברכבת לפגישות, אז נכון שעובדים קשה, אבל בטוח יש זמן להסתובב, לראות עולם, לעשות קניות, להתאוורר...


אז הגיע הרגע שגם מהעבודה שלי שולחים אותי לחו"ל.

כמעט...


אני אומרת כמעט כי אני נוסעת לשלומי- מטר משם זה לבנון, ולבנון זה חו"ל!


ארזתי מזוודה, שמתי אוכל (פולנייה או לא פולנייה- אני לא יודעת מה יהיה לאכול שם ואוכל אצלי זה MUST), ביררתי באתר של רכבת ישראל איך נוסעים, זמן הנסיעה (שעתיים וארבע דקות), , קניתי כרטיס הלוך חזור לנהריה, לא שכחתי מספר טלפון של מוניות בנהריה, נעלתי את הדלת ויצאתי.


בדרך לרכבת הרמתי טלפון לבן דוד שלי שעובד ברכבת ואמרתי לו שיוודא שבתלוש שלו בסוף החודש יהיה בונוס, התפלאתי על הכרטיס היחסית יקר- חשבתי שהרכבת יותר זולה.
ואז זה קרה, הוא אמר לי משפט שתפס אותי לא מוכנה: "את יודעת שאת צריכה להחליף רכבת", זהו! יצא לי האויר מהמפרשים! אני, שמבררת הכל, סוגרת פינות ולא משאירה קצוות פרומים, לא ידעתי, לא הבנתי באתר שמחליפים רכבת! איזה מזל! אחרת הייתי מגיעה לראשון לציון, ושם אני אומרת לכם, לא חו"ל!


עליתי על הרכבת ברגל ימין (זו הפעם הראשונה שלי), אפילו החלפתי רציפים (לא לפני שכמעט נמרחתי על הרציף בתל אביב בגלל שהיה חלק- פה בטח יד ימיני אומר- באמת היום לא נפלת...קלוצית...).


אז נכון שלא שומעים שפה זרה ברכבת (כי דההה...זה לא חו"ל), אבל עם אוזניות לא שומעים כלום גם ככה- אז דמיינתי, מביטה בנוף החולף (לו רק החלונות היו נקיים!) , מדליקה את המחשב הנייד, משלימה עבודה, כותבת בבלוג (כנראה אנחנו לא עד כדי כך מפותחים שיהיה אינטרנט אלחוטי ברכבת) ומנסה להעביר את זמני בנסיעה נעימה...

אחרי שעתיים וחצי הגעתי למלון בשלומית,
אההם...
לא מלון אלא מלונית,
אההם...
בעצם יותר אכסניית נוער, עם מיטות קומתיים, טוש שבקושי מוציא מים ועם אוכל בטעם של פעם- ארוחת הבוקר ממחוזרת מארוחת הערב שתמוחזר לארוחת הצהריים, אבל אתם יודעים מה? כל זה שטויות! החברה היתה נפלאה!


היה אינטנסיבי, היו הרצאות, סדנאות והרבה צחוקים!
לערב גיבוש הגיעה אלינו פטמה, הסטנדאפיסטית הבדואית הראשונה, פטמה היא בדואית, אחת מ4 נשים של בדואי נחמד שכל היום נח שיהיה לו כח בערב להביא עוד ילדים.


לפטמה יש 17 ילדים והיא מתפרנסת מהסטנד אפ.


לו רק יכלתי להעביר לכם את הצחוקים שהיו, נקרענו מצחוק על בדיחות של בינו לבינה ("מי מחפשת בעל רגיש? שירביץ לה ברגישות"),
בדיחות על עדות (מה טוב ברומנים? שהם לא פולנים, |במבטא רוסי| את יודעת ג'ניה, כל מקום שאני הולכת, אומרים לי שאני זונה. מה באמת? עונה ג'ניה, אז אל תלכי במקומות שמכירים אותך),
על מחוננים ומוגבלים (בכפר יום אחד היא רואה בחור חופר חור ובחור אחר הולך אחריו ומכסה, אחד חופר והשני מכסה, כך שעה, עד שלא התאפקה ושאלה מה קרה? אמרו לה השלישי, זה שמכניס את השתיל חולה),
וכמובן איך אפשר בלי, בדיחות על החמות (איש אחד הולך ומנשק את כל האוטובוסים שהוא רואה בתחנה. למה ? כי הוא לא יודע איזה אוטובוס דרס את חמותו).


אין מילה אחרת להגיד מלבד מומלץ! היא מגיעה לכל מקום בארץ! תאמינו לי שאני לא מרויחה גרוש מהפרסומת, היא היתה מעולה!!!


עם טעם של עוד אני חוזרת הביתה אחרי שלמדתי, לימדתי, ונהניתי, מקווה שהחכמתי את עצמי ואחרים.


נכון, לא נסעתי לחו"ל, אבל בהסתכלות על חצי הכוס המלאה—חסכתי כסף, אין שם מה לקנות! אין OUTLETS אפילו מכולת אין שם, ובעיקר היה כיף אמיתי!


Home sweet home, לתינוקות החמודים שלי וליד ימיני התומך והמקסים, תודה!


**החל מיום ראשון מתחילות המסיבות- יום שישי אנחנו מגישים את הסמינריון, שבת נחים, ובראשון מתחילים, קדימה יצירתיות!