יום שבת, 28 בינואר 2012

התחלה חדשה (וגם-הדרכה זריזה לעוגה מרשימה בקלות!)

זהו
אחרי תקופה  א ר ו כ ה , מלאת לבטים וחששות ההחלטה נעשתה,
ועכשיו כמו שאומרים הילדים- בלי חראטות.

אחרי שמונה שנים, מהנות יותר ומהנות פחות, עזבתי את מקום העבודה שלי, ככה סתם ביום בהיר עבורם ואחרי מחשבה של כמעט שנתיים עבורי.

שמונה שנים זו תקופה ארוכה, תקופה בה סיימתי את התואר השני, פיתחתי עסק משפחתי וכמובן הכרתי אותכם- פתחתי את הבלוג קישקושיאדא.
אה, וגם ילדתי שלושה ילדים מקסימים (לפעמים יותר ולפעמים פחות...)

ואז, רגע לפני כניסתי לעשור השלישי, הקדמתי את המשבר הידוע ועזבתי.
עזבתי את המוכר אל הלא נודע, חזרתי לקום מוקדם בבוקר בשמחה (אבל עם עפעפיים דבוקים), חדורת מוטיבציה וזהו, כבר עבר חלף לו החודש הראשון ואוטוטו גם השני, איך הזמן עובר כשנהנים.

התחלות חדשות זה דבר מעניין,
שוב צריך להוכיח את עצמך,
להוכיח לאירגון ולעצמך שאתה שווה,
שאתה מעניין, 
שאתה מצחיק,
שאתה מוכשר 
ושאתה מסוגל להגיד דברים חכמים עם תיבול הומוריסטי-גם בשעות הבוקר המוקדמות ...

 קיבלו אותי יפה בעבודה החדשה,
אני פוגשת אנשים מקסימים,
מצחיקים,
שנונים (טוב ברור שאני חייבת להגיד את הדברים האלה, חלקם מכירים את הבלוג הזה- ת'- הכוונה אליך, אתה מגניב ושנון, למרות שאני לא מצליחה לקלוט מה שאתה אומר לי על הבוקר, או בגלל שאני לא שומעת טוב או בגלל שאתה לא מדבר ברור, פשוט השותף המושלם...היא לא שומעת וההוא לא מדבר ברור...)
ומפורסמים (מסתבר שפשוט מבשלת גם פה) 
מרעיפים עלי הרבה ידע, עוטפים אותי טוב וזורקים אותי למים כשצריך ובינתיים כמו שהבוס שלי מגדיר את זה "שמח לי" (יוסי- הגדרתי את זה נכון?)

כמה דברים שאולי אתם לא יודעים (אני בטח לא ידעתי, יכלתי רק לדמיין עד לא מזמן)
  • כשקמים בעשרה לשש בבוקר- זה כמו לקום בשתיים וחצי בלילה - אותו חושך, אותו קור אותו שקט ועם אותה עייפות.
  • אין כמו לנשק את הילדים מוקדם בבוקר- הם עדיין לא מתנגדים ו/או מנגבים את הנשיקות והם חמים כאילו יצאו השנייה מהתנור, והריח, איזה ריח יש להם בבוקר...
  • לא להאמין, אבל בכל שעה שאני יוצאת, מוקדמת ככל שתהיה, תמיד, אבל תמיד יש פקק ליד עזריאלי
  • למה ל*%^&%^% יש לפני תמיד נהג שעוד לא התעורר?
  • מי שלא יודע- הצופר של הטויוטה קורולה נשמע כמו פעמון האופניים של הילדים- זה פאדיחה שמרבים להשתמש בו. (ואני מרבה להשתמש בו, אני מאוהבת בצופרים ובשימוש בהם)
  • עובדה שרובכם מכירים או לפחות את האדם שהוכיח אותה- מרפי: כשאתם עוברים לנתיב השמאלי- הימני מתקדם כשסוף סוף הצלחתם לעבור לימני- השמאלי מתקדם. זה מצב שאי אפשר לנצח בו.
  • מסתבר שבקופת החולים תמיד יש חולים שמחכים- לא משנה באיזו שעה, אם המרפאה סגורה או פתוחה, הם שם.
  •  חנית לימדה אותי שאם וכאשר התמזל מזלי ואני רואה חנייה פנויה בתל אביב יש לעמוד עליה מספר שניות על מנת לשמור אותה – מן מעשה שמביע הזדהות ואהדה לאלו שעדיין מחפשים - אז לכם במיוחד, כמה תמונות של חסד תל אביבי טיפוסי
  • תל אביבים מתייחסים נורא אבל נורא ברצינות לכלבים שלהם 



אז אחרי הקדמה ארוכה ויש שיאמרו משעממת, 
כחלק ממסיבת הפרידה שלי מהעבודה הקודמת קבלו 

הדרכה זריזה להכנת עוגה מרשימה בקלות

מצרכים:
לעוגה:
עוגת שוקולד או כל טעם אחר שאתם אוהבים- עדיף שתהיה גבוהה
גנאש לציפוי העוגה

למרנג: 
ביצים 
סוכר
מזרה צבעוני
(למתכון המדוייק של הנשיקות לחצו כאן)

אופן ההכנה:
נכין מרנגים ארוכים (קצת יותר גבוהים מהעוגה)
אפשר ורצוי להכין את המנרגים קודם ולשמור בקופסה אטומה, רק תקפידו להחביא אותם במחבוא מעולה, כזה שגם לכם יהיה קשה לזכור איפה- אחרת הם נאכלים מהר מאד! ותאמינו לי, אני מדברת מנסיון!!

את העוגה הגבוהה נחצה לשניים

ונצפה בגנאש (באמצע, ולמעלה ובצדדים)

נדביק את אצבעות המרנג על הגנאש (לפחות את מה שנשאר מהם)

את השבורים נניח מעל העוגה
וקיבלתם עוגה מרשימה בקצת עבודה


שבוע מקסים, מלא התחדשות והרבה הצלחה!


יום חמישי, 5 בינואר 2012

שמי השני הוא לא ורוד ובטח לא אופטימית (מוקדש לליהי באהבה!)

שיחה אמיתית ביני ובין מוני (דרך הפייסבוק, אבל עדיין אמיתית)
מוני: עינת, למחרתיים, את חייבת לכתוב פוסט עם הנושא ורוד ואופטימי לכבוד יום ההולדת של ליהי.
אני: בטח בטח, מה?
מוני: לליהי יש יום הולדת, ונרקמת מזימה של גלית ושרית שכל חברות ה-DT יעלו פוסט ביום חמישי בבוקר לכבודה בנושא ורוד אופטימי.
אני: אה.

אני לעצמי: אני בבעיה.
וורוד? אני לא טובה בוורוד.
האמת, אני גם לא מי יודע מה אופטימית.

שיחה אמיתית שהתקיימה ביני ובין יד ימיני עוד באותו הערב:
אני: בוא נשחק משחק אסוסיאציות, אני זורקת מילה ואתה אומר לי את הדבר הראשון שעולה לך לראש
הוא: למה?
אני: אל תשאל שאלות
הוא: &*#$%^#
אני: מוכן? ורוד!
הוא: פלייבוי
אני: לא טוב, נו תהיה רציני.
הוא: מבטיח.
אני: ורוד!
הוא: חזיה ?
אני: (מבט רושף אש, ועשן יוצא מהאוזניים) בוא ננסה שוב והפעם תתרכז, ו ר ו ד ! !
הוא: שפנפנות,
מה לא טוב? את העלית את הנושא הזה לא אני.

אני לעצמי שוב: אני בבעיה. גדולה.

אני פותחת סוגריים (
גיליתי לפני לא הרבה זמן שלנו הנשים יש ראייה מיוחדת במינה
אנחנו רואות גוונים
בעוד הגברים רואים צבעים.
ולראייה, להלן שיחה אמיתית שהתקיימה לפני שבועיים ביני ובין ת', שותפי המגניב לחדר
ת': עינת, באיזה צבע העכבר הזה?
אני: כחול סגלגל
ת': את בטוחה? אולי את רואה רק כחול?
אני: יש כחול, אבל הוא גם בגוון סגלגל
ת': אוף איתך, הפסדתי בהתערבות, חברה שלי צדקה. למה לי הוא נראה כחול?

זה הביא אותי לחשוב, יכול להיות שהראייה שלנו משוכללת יותר?
או אולי היכולת הוורבלית שלנו מפותחת יותר? במיוחד בנוגע לגוונים?
האם הגברים כולם מוגבלים? (התשובה לזה היא כמעט בוודאות כן - ביחס אלינו הנשים כמובן)

בכל אופן המסקנה המתבקשת היא שאתם הגברים לא רואים גוונים,
רוצות לנסות גם?
תראו לגבר טיפוסי את התמונה הבאה, ותבקשו ממנו לאבחן אילו צבעים מופיעים:

מהנסיון שלי עם גברים (חחח...)
רוב הצבעים הם יגידו: ורוד, לבן ולאלו שקצת יותר מנוסים- יגידו אולי גם סגול.
ועכשיו אני שואלת אתכן הנשים, אילו צבעים אתן רואות פה?
האישה הממוצעת תתחיל למנות - וורוד בייבי, וורוד עתיק, פוקסיה, בננה, אוף וויט, לבן מלוכלך, צהבהב, ורדרד והרשימה עוד ארוכה...
עכשיו אני סוגרת סוגריים )

למה נזכרתי בסיפור המאלף על כך שאנחנו הנשים גזע עליון בעוד הגברים שלנו אפעס מוגבלים?
כי וורוד הוא צבע מוגבל. (אל תתווכחו, ככה אני החלטתי, אחרת לא הייתי מצליחה לכתוב את הפוסט)

סבא שלי היה נוהג להגיד: אם החיים נתנו לך לימון- תכיני לימונדה:
ולכן, מהיום (או לפחות בפוסט הנוכחי),
אל תגידו וורוד במובן הוורוד של המילה,
אלא הגידו
וורד שזיפי.

בשלב הזה הסבתא המקסימה שלי התגייסה למלאכה ולאתגר
הפשילה שרוולים
וסוף סוף עשתה את מה שהיא מתחננת אלי כבר כמה שבועות-
חיסלה לי את מלאי השזיפים שמחכים במקרר לפחות כמה חודשים טובים,
יושבים גלמודים במגירה ומחכים, למה? לפוסט הוורוד והאופטימי לכבוד יום ההולדת של ליהי כמובן!.

מתכון ריבת שזיפים מעולה*


מרכיבים:
1.3 קילו שזיפים (זו הכמות החלקית שחיכתה לי במגירה, לא בכדי סבתא שלי הגיעה מהר)
750 גרם סוכר
תפוח ירוק אחד חתוך לחתיכות
חצי לימון מקולף וחתוך לריבועים
סבתא אחת שלמה

אופן ההכנה:
מכניסים את כל המרכיבים לסיר (חוץ מהסבתא כמובן, היא נשארת אצלי)

מכסים את הסיר
ומחכים שיתחיל לרתוח

(אין צורך לערבב בין לבין)
כשרותח, להקטין את האש לחום הכי נמוך
אני בשלב הזה לא כיסיתי את הסיר, כי הוא כל הזמן גלש לי
אחרי שעתיים שלוש (או מתי שסבתא תגיד לכם להוריד מהאש) ניתן לכבות את האש ולחכות לבוקר שיתקרר.


עם כזאת ריבה על הבוקר, איך היום יכול לא להיות וורוד?
(טוב, אולי לא לגמרי וורוד, אבל דיי אופטימי, לא? אני מתנחמת שלפחות הקישורים בצבע וורוד...)



רואים את השזיפים שהשארתי לצילום?
גם מהם הצלחתי לסחוט עוד "לימונדה" מהמתכון המעולה לעוגת שזיפים עם פירורים של דברים בעלמה
שימו לב:
חשוב להקפיד על הזמנים, אני ייבשתי את הצורה של העוגה בתנור כי לא היה נראה לי מספיק שזוף למעלה ויצא קצת קשה, אבל עדיין טעים)

ליהי יקרה,
פוסט "ורוד" זה מוקדש לך באהבה גדולה,
תמשיכי לראות כל דבר בעולם במשקפיים וורודים
תמשיכי להיות אופטימית ורגועה כהרגלך,
חיים מלאי אהבה, בריאות, אושר, יצירתיות ושמחה!!



רוצים מתכון אמיתי ומדוייק לריבה אם אין לכם סבתא שווה כמו שלי?
כנסו לבלוג של זיקוקית, היא כבר דאגה למתכון אמיתי ובדוק.

** פוסט זה נכתב כדי להאדיר את הנשים. אתם הגברים תסתדרו בעצמכם!

יום שישי, 30 בדצמבר 2011

עובדה ידועה - חתול אוכל עכבר, או שלא?

אין לי בעיות עם חיות מחמד, אני אוהבת כלבים חתולים תוכים ודגים
כל עוד הם לא בתוך הבית.
מבחינתי, יש לי כבר לפחות ארבעה בתוך הבית (הילדים ויד ימיני, ומידי פעם בתקופה הנכונה, גם כינים) וגם זה לפעמים יותר מידי.

כשעברנו לבית הנוכחי שלנו חוץ מהבית קיבלנו בירושה גם את החתולה השכונתית העונה לשם "מיצי", להפתעתי לא נתקלנו בהתנגדות גדולה מצד הסבתות של המשפחה, אומרים לטענתם, כשיש חתול אין עכברים ו/או נחשים.

מיצי היא חתולת רחוב לא טיפוסית-
היא ידידותית,
מלווה את הגדולה בבוקר להסעה,
מחכה לה כשהיא חוזרת בצהריים,
מלווה את הילדים בדרך לבית הכנסת בשבת,
נהנית (או לפחות לא מראה שסובלת) כשהקטן בדק מה יש לה מתחת לזנב, מאיפה היא עושה פיפי וכמה שערות יש לה בשפם
ולא להאמין, היא ממש שמחה לראות אותי כשאני חוזרת מהעבודה.
ואנחנו מצידינו מרעיפים עליה אהבה, מסרקים אותה ומאכילים אותה (היא בעיקר אוהבת את העוף מהמרק של שבת).

אחרי תקופה, הצטרפה אלינו לצ'כונה פיצי, חתולה צעירה, אפורה מהממת
וגם "קישטא"- כשמו כן הוא- חתול שחור, גדול ומגעיל שרק רוצים לעשות לו קישטא (לא בהצלחה יתירה- הוא לא בורח, רק חושף שיניים וגורם לנו לרצות לברוח ממנו, סוג של בריון השכונה שצריך לשלם לו דמי חסות).

לתקופה קצרה אימצנו גם את כתם- גור חתול בן שלושה שבועות שהזדמן לסביבה שלנו

 הוא שרד אצלינו חודש ואז נעלם (או לפחות ככה הילדים חושבים, חברה של השכנה החליטה לאמץ אותו והחלטנו שעדיף ככה, אמרתי כבר שיש לי מספיק "חיות" בבית?)

ואז הגיע הרגע המכונן, הרגע לו חיכינו כולנו (או לפחות אני)
ורצה המקרה
ופגשתי במיקי,
ולא סתם מיקי,
אלא מיקי מאוס ג'וניור

אותו כבר לא רציתי לאמץ (מה לעשות, הוא הגיע בלי המכנסיים השחורות והשלייקס)
מה עושים?
קוראים למיצי לעזרה

ההיא מרחרחת, מסתכלת, בודקת

מגדילה ראש ומשחקת (?!) איתו

(נו באמת, תאכלי אותו! - יסלחו לי כל אוהבי החיות באשר הם, אצלי בבית אני לא רוצה אותו)
עוזבת את העכבר ורצה לספר לחברתה האפורה פיצי
בשלב הזה אני כבר הייתי היסטרית, מתקשרת לעירייה ובינתיים מקללת את החתולים על חוסר התושייה באיבחון העכבר, מתלבטת אם עניין "חתול אוכל עכבר" זה מיתוס או מציאות,
אולי טעו שאמרו שהנמרים הם בני דודים של החתול,
ואיך לעזאזל הסבתות טעו? אותי לימדו שפולנייה תמיד צודקת!
אז מה באמת הקטע של תום וג'רי?

to make a long story short:
פיצי גילתה אומץ וטיפלה בעניין.
ודי לחכימא ברמיזא- אני לא ארחיב יותר מזה.

כמה עובדות מעניינות שלמדתי על חתולים:

  • הם לא אמורים לשתות חלב- זה סתם מיתוס- גורים שותים מסתבר תחליב חלב.
  • חתולי רחוב לא מטורפים על וטרינרים- בהתחלה לקחנו את מיצי לוטרינר השכונתי לוודא שהכל בסדר, לחסן אם צריך וכו'- היא לא אהבה את הרעיון, ברחה מהכלוב על הארונות, ומשם לרחוב- למיצי שלום, היא מצאה את דרכה הביתה



  • הוטרינר אמר שאם היא לא מתה עד עכשיו - סימן שהיא בריאה. נשמע הגיון בריא, לא?
  • והכי חשוב- חתול רחוב רעב - אוכל עכברים, חתול רחוב שבע - מן הסתם שמן מידי לרדוף אחריהם.
ואסיים בשיר ילדים ידוע:

עַכְבָּר עַכְבָּר הִשָּׁמֵרָה
פֶּן הֶחָתוּל יָבוֹא מַהֵרָה!
עַכְבָּר, עַכְבָּר, נוּס נוּס נוּס!
עַכְבָּר, עַכְבָּר, נוּס נוּס נוּס!
מיליםלא ידוע תרגום/נוסח עברינח פינס לחןמילרעממי גרמני


סופשנה אזרחית שמחה לכל החוגגים ושבת שלום!


* לקראת השנה החדשה, גלית (הלא היא נמשים המוכשרת) עורכת בלוג קנדי אצלה בבלוג- אל תפספסו!!

יום שבת, 24 בדצמבר 2011

שיהיה לכם יום כתום (מתכון לנשיקות תפוז)

אני ידועה כאחת שהורגת צמחים,
טוב, אולי לא הורגת,
יותר נכון מייבשת
(יש שיגידו שאני גם מייבשת בחיים או יותר נכון מתמחה בפיצוץ בלונים, אבל לא בזה עסקינן בפוסט הזה, אז אתה- כן כן אתה, אתה יודע שאני מתכוונת אליך- תמשיך לקרוא בלי להתלהב יותר מידי)
לעציצים בקרבתי יש נטייה להתאבד, לקפוץ קפיצת ראש לתהום או כל ביטוי הולם אחר שתחפצו.
אך הפלא ופלא,
בשקט בשקט
אחרי שלוש שנים של לדבר לעצים
ללטף את העלים
ולהרעיף אליהם הרבה אהבה
בשעה טובה העץ התמלא בתפוזים ובקלמנטינות מתוקות וטעימות.



(טוב נו על מי אני עובדת? הגנן טיפח את העצים, ניקה, גזם ודאג שההשקייה תעבוד, אני לא עשיתי כלום, השתדלתי לא להסתכל עליהם שלא יראו אותי שמא יחליטו לנבול)

וכך אחרי הקטיף הראשון עם הילדים יום שישי, החלטנו לחגוג את המאורע (בתקווה שיקרה שוב שנה הבאה :) )


נשיקות תפוזינה*
מרכיבים:
5 חלבונים
2 כוסות סוכר
1 כפית חומץ
2 כפיות קורנפלור

הוראות ההכנה:
ממיסים בבאן מרי את החלבונים עם 2 כוסות הסוכר

מערבבים עד שהסוכר נמס- אפשר למשש עם היד עד שלא מרגישים את הסוכר.

מעבירים את התערובת לקערת המיקסר ומקציפים בערך 10 דקות (עד שהקצף חזק ומבריק)


מוסיפים את הקורנפלור והחומץ ומערבבים קלות.
טיפ:
אוהבים קרמבו? זה הזמן ללקק את התערובת, חצי נגמרה לי כבר בשלב הזה...

לטעם תפוז:
תמצית בטעם תפוז
צבע מאכל כתום
מזרה כתום
(את הכל ניתן למצוא אצל מותק)


מטפטפים טיפה או מקסימום 2 טיפות תמצית בטעם תפוז לתערובת הנשיקות (שימו לב לא לשים יותר מ-2 טיפות תמצית תפוזים שלא יצא לכם מר)
לשים צבע מאכל כתום
לערבב

להעביר לשקית זילוף
לזלף נשיקות בגודל הרצוי
לפזר סוכריות כתומות

לשים בתנור בחום  110-100 מעלות למשך כשעה וחצי שיתייבשו (מי אמר מייבשת ולא הבין? חחח...)
והנשיקות מוכנות!

בתיאבון
ותיזהרו מהיפר של סוכר- been there, done that - חתיכת היי רציני, לקח לי כל השבת להתאושש...

שיהיה שבוע טוב, קריר וגשום!
נשיקות,


* את המתכון קיבלתי מעדי שקיבלה מ"חתולי" - הלא היא מיכל.
עדי מקפידה לשמור לי קופסה קטנה כל פעם שהיא מכינה את המתכון הזה- והיא מכינה אותו המון!! תודה יקירה !!

** רצה המקרה והבוס החדש שלי נתן לשותפי לחדר ולי פרח לגדל, בינתיים הוא פורח, תחזיקו לי אצבעות... כבר עבר שבוע ובינתיים הוא חי, אני מקפידה להשקות אותו ולתת לו את מנת המים היומיות, אולי זה סוג של מבחן קבלה?
מבטיחה מחר על הבוקר תמונה בקבוצה של קישקושיאדא בפייסבוק.

יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

סופת חול

תגידו, זה רק אצלי?
הילד חוזר מהגן עם ארגז חול בנעליים
מילא זה,
אבל החול נודף מהילד בכל רחבי הבית



נראה לכם נשאר חול בגן?
מקסימום נפתח את חוף הים בבית...


יום שני, 28 בנובמבר 2011

הפלא ופלא, יש ספוג פלא!

האמת?
אני תמיד סקפטית כשאני קוראת את ההוראות וההבטחות על אריזות מוצרי הנקיון.
אני לא מאמינה שאבקות הכביסה מורידות את כל הכתמים,
אני לא מאמינה שהן מוציאות את החולצות לבנות לבנות כמו חדשות בחנות,
אני לא מאמינה לפרסומת שרואים את הבחורה עושה ספונג'ה עם בגדים אלגנטיים ובשמחה (כאילו למה היא שמחה, היא עושה ספונג'ה, אני הייתי בוכה),
אני לא מאמינה להבטחות של החומרים שמנקים את השטיחים,
אני לא מאמינה להבטחות של אף אחד, ניסיתי, לא הלך, בשבילי לא עובד.

יש מנהג פולני שסבתא שלי מקפידה עליו לפחות פעם בשנה, מנהג עתיק יומין, שעובר מאמא לבת ומדור לדור:
"שטיפת קירות".
לפני פסח, סבתא שלי מקפידה לשטוף ולקרצף את הקירות, היא טוענת שככה הבית מתאוורר.
אני טוענת שהבית מתאוורר נפלא כשאני מזמינה צבעי פעם בשנה שצובע את הקירות וזה עובד ממש כמו שטיפה.

יום השנה הגיעה, ואיתו הצבעי,
הוא סתם את החורים בקיר- ניסיתי לדפוק מסמר, חצי קיר התפורר,
הוא סייד את החדר של הבנות שהדביקו מדבקות שלא מורידות קיר- ניחשתם נכון- המדבקות מורידות לא רק חלק מהקיר, אלא את כולו- עוד הבטחה שלא ממומשת מצד היצרן...
והעיקר- צבע את כל טביעות האצבעות החמודות במדרגות, בסלון ובמקומות אסטרטגיים אחרים בבית.

אך אוי ואבוי,
יום אחרי
הגיע הקונדסון
והחליט לבטא את הצד האומנותי שבו, איפה אם לא על...

הקיר ! !

הוא מצידו טוען כמובן, שזה לא הוא צייר, זה חבר מהגן. (כאילו...)

מה עושים?
מה עושים?

ואז נזכרתי שקניתי עוד הבטחה שלא מומשה עד היום מהסופר- ספוג הפלא.

טאדאם

ההבטחה קוימה!
אמנם הורידה גם צבע מהקיר, אבל הורידה גם את העט, אז אני לא קטנונית...

ומאז עם הספוג אני מנקה את ספות העור, את הכיסאות האפורים הלבנים של הילדים,
נשאר לי לבדוק רק איך הוא מוריד כתמים מהבגדים!

ההמלצה שלי:
קנו ספוג פלא, והרבה!


יום שני, 7 בנובמבר 2011

מה בסך הכל בחורה טובה מבית טוב רוצה?

בחורה טובה רוצה למצוא בן זוג אוהב,
לגדל ילדים בשמחה ובבריאות,
עבודה טובה ומספקת,
חיים מאושרים,
נכון?
ובכן, הבחורה הזאת רוצה גם אוכל, ואם אפשר גם הרבה.
וכדי שאותה בחורה (שלא נציין את שמה כרגע) תוכל לאכול ברחבות, בלי הרגשה של פרה, היא לובשת שמלות כיפיות וטיפה רחבות (איזה מזל שזה באופנה עכשיו)
רק חבל שיש נשים, שמודעותם לאופנה לא חזקה, שעדיין מחזיקות בדיעה ששמלות רחבות נועדו להריון.
תעשו אחד + אחד
ולאיזו מסקנה הגעתם?


טוב נו, בלי רמזים
הייתי באירוע בערב,
אחרי ארוחת הערב עם הילדים וסיום השאריות (כי חבל לזרוק לפח את הקשה של הלחם, את שארית המעדן, את ממרח השוקולד ועם עוגת השוקולד שנשארה משבת),
אחרי יום שלם שלא אכלתי (שמתם לב איך אני מכינה את הקרקע עם שלל תירוצים?)
אני בתמימותי לבשתי שמלה אופנתית חמודה טיפה רחבה, כדי שאוכל לנשום (שוב תירוצים)


באירוע המדובר, ניגשת אלי גברת נחמדה (נחמדה ברצינות, לא במרכאות)
מחבקת ומנשקת
שואלת לשלומי ולשלום הילדים
מצביעה פעם אחת על הבטן
שואלת לשלום יד ימין
מצביעה שנית על הבטן ואף מוסיפה הנהון מבין
ואני במבט ידעני (זאת אומרת מבט טיפשי שלא קולט) מחייכת ושואלת לשלום ילדיה
לשלום בעלה
ומתעניינת בהכנות לאירוע המשפחתי הקרב ובא אצלם במשפחה
וההיא שכבר קצה ברמזים, מכריזה בגאון
 "בשעה טובה"
ואני בתגובה המומה, מתחילה מרוב מבוכה להקרע מצחוק, ובין גיהוק אחד לשני שואלת אם היא חושבת שאני בהריון
וההיא עונה- כן, "אני מרשה לעצמי להגיד בשעה טובה כי כבר רואים, מה, את לא?"
וכך לראשונה בחיי הזדמן לי להגיד את המשפט ההזוי ביותר, שלא חשבתי שיעלה על דל שפתי:
" אני לא בהריון, אני סתם שמנה"
ואז נופל לי האסימון סופית ואני מגיעה למסקנה המתבקשת- מנוי למכון לא מרזה/מחטב בלי להגיע פיזית למכון.
מודה שלקח לי זמן להגיע למסקנה, אבל בסוף זה נקלט.


ואחרי מקרה כזה, תגידו, איך אוכל להרשות לעצמי לאכול?


ישבתי ערב שלם עם פה סגור הרמטי
וריירתי מבפנים...
אוי, כמה שרִיָירְתי...


מאז עברו כבר יותר משבועיים, אין יותר לאכול שאריות של הילדים, אני מנסה לחזור לכושר, אבל הרגשת הריור עדיין בעינה. (והמנוי למכון נשאר מנוי בלבד, אני לא עד כדי כך נואשת- שיחשבו שאני בהריון- אז מה?)


מה הפדיחה שלכם? מחכה לקרוא סיפורים עסיסיים שלא ארגיש לבד במערכה!

יום שני, 10 באוקטובר 2011

אוואוווום-רשמים ראשוניים משיעור יוגה

את הפוסט מומלץ לקרוא באוירה רגועה, חשוכה וקרירה, ובעיקר בטון הנכון- טון רגוע (הכוונה לטון שאנחנו מדברים איתו אחרי שהילדים נכנסים למיטות ומתפללים שלא יצאו)

"עצמו עיניים
(לא אתם, אם תעצמו- איך תקראו?)
הרפו את הגוף
תשחררו את הפנים (את מה?? לא שמעתי...)
את המצח (לא נשמע לי הגיוני?!?!?!)
הלשון (הפה שלי יבש, בא לי משהו טעים, מתוק ובעיקר משמין, עם קפה טוב)
הגב והראש רפויים
הכוווווווולללל רפוי
(מרוב רפוי, עוד שנייה נופלת לי הלשון)

אואוווווווווווווום,
אוואווווווווווווום,

נזמין את הרגליים (לחגיגה?) יחד
ידיים מתמתחות מעל לראש
נזמין (שוב להזמין? מתכננים מסיבה ואני לא יודעת עליה?) את הברכיים לבטן (שיגידו שלום)
ננשום
נזוז מצד לצד
בשאיפה נעלה ובשאיפה נרד
ננשום עמוק
ובנשיפה נתרומם
תסתכלו על כפות הרגליים (אני חייבת פדיקור ומהר)
נענעו את הראש (אמרנו מסיבה, לא?)
תרגישו את האנרגיה מטפסת למעלה וזוקפת את הגב
כשאנרגיה מגיעה שאיפה עמוקה ונשיפה (ואם היא לא, לחכות? להחנק?)
מרגישים בעוצמה? (אמממ, לא?)
דונג
דונג
נתחיל בברכה לשמש:
נוריד, ידיים, נעלה, עורף, נשים, נרד, ימין, נקפל, נתכופף, אגן, שמאל, לאחור, לקדימה, ישבנים, אחורה, גב..."

בסוף אל תתפלאו אם תיראו כמו איזה בייגלה קשור טוב טוב!

מיציתי את היוגה, זה ממש לא בשבילי, השקט, החושך ועצימת העיניים בלי שאף אחד מפריע לי
(לדוגמא: "אמא קחי, תני, תביאי, אאאאאמממממאאאא, יש לי פיפי, תנגבי לי, תקני לי, תעשי לי, תעזרי לי, הוא מציק, היא מגעילה, הוא מרביץ עם החרב וההיא לא משתפת", אתם יודעים- אחר צהריים רגיל וטיפוסי בכל בית, או לפחות ככה אני מקווה)
עושה לי להירדם.

במחשבה שניה, איפה נרשמים לשיעור נוסף?

שנה רגועה, מלאת אנרגיות ומלאת אהבה, התחלות חדשות והרבה סיעתא דשמיא!

יום רביעי, 31 באוגוסט 2011

פחות מ-24 שעות, החגיגות כבר מתחילות! (וגם הדרכה לcandy-melts)


זהו,
הגענו לישורת האחרונה, החופש הגדול אוטוטו נגמר...
קשה לי להאמין שלא קיטרתי כאן על החופש הזוועתי, שלא נגמר הגדול, על משרד החינוך (יסלחו לי המורות והגננות שחלקן חברות טובות שלי...) אבל הפעם החופש עבר בסדר, אפילו נהניתי!
עשינו הרבה יצירות ואכלנו דברים מיוחדים

שיחקנו בחושך עם פנסים

טיילנו,
כייפנו,
(התעייפנו)
ובעיקר נהנינו.

עכשיו אני נהנית מהמחשבה שעוד פחות מ-24 שעות חוזרים ללימודים,
אמנם בהדרגה, אבל גם שעתיים של אפשרות לשמוע את המחשבות של עצמך בלי
"אמא הוא לקח לי"
"הוא הרביץ לי",
"נמאס לי",
"משעמם לי",
"אני צריך פיפי",
"איפה אבא, אני רוצה את אבא ",
"למה את איתנו ולא אבא",
"מה יש לאכול? ממתקים?" (וזה רק מהשלושה ימים האחרונים שאני איתם לבד, אני מפחדת לחשוב מה היה אם זה היה ככה כל הקיץ...)
וכדי לחגוג את החזרה ללימודים (ותחילת החופש שלנו ההורים) החלטתי לפנק אותם עם תשומת לב מיוחדת על הבוקר, כל אחד עם הקדשה המתאימה לו
(כן, כן, נשברתי, לא נותנת להם גזר או פירות, שיקול פופוליסטי לחלוטין!)

(היו יותר לבבות, לקחתי בחשבון שכשמבשלים עם ילדים, הרוב נגמר תוך כדי, אבל לא ידעתי שהם יסיימו כמעט הכל, מזל שהצלחתי להציל קצת...)


המרכיבים הדרושים:
שוקולד לבן, חום, מריר או מה שמתחשק
שוקולד אדום (candy melts של מותק- מוצר חדש וגאוני)
מזרה אדום (הצבע האדום שולט אצלינו)
תבנית בצורה אהובה

ממיסים את השוקולד במיקרו ושופכים לתוך התבנית עם כפית

ממיסים בבאן מרי את הcandy melts ובעזרת כפית שמים בתוך התבנית
(candy melts הם בעצם סוג של מטבעות שוקולד, חייבת לציין שדי נרתעתי מהם בהתחלה, אבל הם טעימים... תראו מה ליהי עשתה איתם ואיזה הצעה מגניבה יש לה בבלוג )


אפשר לקשט עם סוכריות קטנות לפני ששמים את השוקולד ולאחר מכן גם.
שמים במקרר ומחכים שיתקשה
הופכים את התבנית, נותנים לחיצה קלה
ומוכן!

חייבת להראות לכם תמונה של מאחורי הקלעים,

קפצתי הבוקר עם הילדים לחנות החדשה והמהמממת של מותק, (לא יכולתי להתאפק ולחכות לחגיגת הפתיחה הרשמית ביום שישי ה-9.9)
כמובן שקניתי דברים מקסימים, ליטפתי ורִייָרְתִּי (יש כזאת מילה בכלל?) על המוצרים החדשים, תראו איזו שקית מקסימה, התאימה לי בול לצילומים :)
וכן, החנות נשארה שלימה אחרי שעזבנו, הילדים התנהגו למופת
(אחרי שנתתי להם הרצאה ארוכה באוטו ש:
לא אוכלים בחנות,
לא צובטים,
לא צועקים,
לא מדברים לא יפה
והכי חשוב לא לעשות לאמא בושות, הצליח לי ! )

(תבנית הלבבות, מזרה האדום, candy melts, מקלות הסוכריה ושקית הנקודות- נרכשו במותק כמובן)

בהצלחה ביום הראשון ללימודים!






LinkWithin

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...